Press

אוכל טבעוני ברעננה? ביקורת בעיתון מוצ”ש

לרוב מי שאינו מגדיר את עצמו ‘טבעוני’, יתרחק כמו מאש מכל מה שמוזכר כקשור לאוכל טבעוני.

זה גם מה שחשב לעצמו כתב מוסף מוצ”ש אריאל פלקסין כאשר ראה לראשונה את התפריט שלנו.  מה שגרם לו לחשוב על אוכל טבעוני דווקא זה ההמבורגר קינואה. אבל תוך זמן קצר גילה פלקסין שהתפריט של סלטה הוא מגוון מאוד. נכון שהמטבח שלנו הוא חלבי בעיקרו אך יש לא מעט מנות שמתאימות לצמחונים וכמובן גם אוכל טבעוני. בסופו של דבר מה שחשוב הוא שאנחנו לא עוסקים בהגדרות אלא מבשלים באהבה ומתוך אמונה שמטבח יכול להיות פתוח להרבה טעמים שונים ושכאשר יודעים לשלב אותם, גם אוכל טבעוני יכול לקבל את המקום הראוי לו ולהיות טעים ומעניין ומרגש לכל חיך, ולא רק למי שמקפיד על אוכל טבעוני. העובדה שלא ניתן להכניס את התפריט שלנו להגדרה ספציפית דווקא היא זו שנשאה חן בעיני פלקסין שכתב: “הכיוון הכללי של האוכל לא כל כך ברור, פה מנת חלומי יוונית, שם מנה חלבית והנה קציצה שהמרכיבים שלה שייכים לרוב לאוכל טבעוני, לצד מנה בעלת אזרחות לא ברורה אחרת. הרבה משתתפים בלי קשר ברור. תפריט שניראה פחות כמו של מסעדה עם כיוון  ויותר כמו הרכב טיפוסי של נבחרת ישראל בכדורגל לאורך השנים. אלא שכמו העיצוב כך גם התוצאות. אפשר לקרוא לזה סינרגיה אם תירצו.. ” . אריאל פלסקין הוא המבקר השני של עיתון מוצ”ש שמגיע אלינו בשנתיים אחרונות. בפעם הקודמת היה זה אסף וייס שאהב את המקום שלנו, ואנחנו שמחים שגם הביקורת של פלסקין (שגם היו בה חלקים, מלבד ההתייחסות לאוכל טבעוני, שקיבלנו כביקורת בונה) היתה חיובית. למי שבאמת מחפש אוכל טבעוני ברעננה יכול למצוא אצלינו גם מנות כמו החוויה ההודית, קארי תאילנדי ללא דג ופסטות עם רוטב נפוליטנה.

סלטה ושמנה עמוד ראשון 31_10_2014 סלטה ושמנה עמוד שני 31_10_2014

 

בסלטה הרעננית תמצאו עיצוב לא מעונב וחדר אחורי נסתר ושמח. אם תצליחו לפצח את התפריט האקלקטי תגלו מנות מנצחות

נתחיל מהבית: אתר האינטרנט של מסעדת סלטה הוא אחד השמחים והצבעוניים שראיתי בזמן האחרון. לא סתם נעשה פה שימוש במילה שמחים כי עם צילומי אווירה יפים של ירוק בתור צבע בסיס מקבלים תחושה של איטליה קטנה אבל בלי ישראלים גסים (שזה אנחנו) או איטלקים (שזה כמו ישראלים) רק מתלבשים יותר יפה.

שמחים, כי המקום משדר אווירה של מסעדה לא מעונבת אבל עם כבוד לאוכל. וזה רק האתר, כן? ההגעה למקום מהכניסה הראשית משאירה רושם מטעה לגמרי. שניים שלושה שולחנות עם מפה משובצת (“אנחנו מסעדה איטלקית”), תאורה בולטת וקצת מנומנמת, דלפק הזמנות וזהו.

אלא שבדיוק כמו בבסיסים צה”ליים מצוחצחי רחבה קדמית, הכיף האמיתי נמצא בחדרים של עובדי הרס”ר, פנימה יותר, איפה שלא רואים. בסלטה כדאי מראש לעבור דרך מסדרון צר לחלק הנסתר ולגלות מעין מסעדה חדשה. שם חשוך יותר, ושם העיצוב, התמונות על הקיר, החפצים ובחירת הצבעים הם מבולגנים וחסרי היגיון כמעט לחלוטין אבל הכול איכשהו מסתדר ויוצר היגיון משלו. מפות משובצות על השולחנות? יוק (“אנחנו לא מסעדה איטלקית!”). המלצרית מבהירה סופית: מסעדה חלבית זה הכול.

מה קשור?

אותו בלגן מסודר שכה במבקרי החלק הפנימי והשמח מאפיין גם את התפריט. נדלג על העובדה שכותב שורות אלו היה כפסע מהימלטות אחוזת אמוק בתוך זעקות “הם באים לקחת אותי” למראה הכותרת “המבורגר קינואה” ברשימת העיקריות, ונחזור לבלגן לכאורה, הכיוון הכללי של האוכל לא כל כך ברור: פה מנת חלומי חלבית, שם מנה יוונית, והנה קציצה ממרכיבים שלרוב שייכים, כאמור למסעדה טבעונית, לצד מנה בעלת אזרחות לא ברורה אחרת. הרבה משתתפים בלי קשר ברור.

תפריט שנראה פחות כמו של מסעדה עם כיוון ויותר כמו הרכב טיפוסי של נבחרת ישראל בכדורגל לאורך השנים. אלא שכמו העיצוב, כך גם התוצאות. אפשר לקרוא לזה סינרגיה אם תרצו.

זה התחיל במנת “סגול כהה” שנותנת סוף סוף את הכבוד הראוי לסלק, באמצעות רצועות דקות שלו בצוותא עם אורז, רוטב פיקנטי, ותוצאה שכוללת טעם עמוק ועשיר. אפשר היה לקשט קצת יותר אבל מילא.

לביבות תרד היו טובות, והיו יכולות להיות טובות הרבה יותר אם היה בהן יותר תרד ופחות גבינת קשקבל שקצת בילבלה, אבל רוטב הציזיקי שהגיע איתן היה תענוג שכיף לי לטעום אפילו סתם ככה עם המזלג. מנה יפה באופן כללי.

אחרי סלטים מאכזבים בלא מעט חלביות שבהן ביקרנו לאחרונה, דווקא סלט הסלמון הפתיע לטובה. בניגוד למנות הסלמון הקלאסיות (סלט או רביולי) שבהן הסלמון הוא בעיקר קישוט יקר שמגיע בצורת מספר קוביות קצובות וכמעט חיצוניות, פה הסלמון הגיע מפורר, ודווקא בגלל זה הוא היה נוכח כמעט בכל ביס ביחד עם שאר העלים (נבטי חמניה, איזה כיף) והרוטב המצוין.

הא לנו שלוש מנות פתיחה סבירות ומעלה שמרכיבות פתיחה אחת מצוינת אם לא מעט טעמים.

קבב שהוא קבב

תפריט הפסטות היה חסר מעוף ומשעמם, וחבל. מסעדה שלא מייצר את הפסטות שלה במקום יכולה הייתה לפחות ליצור מנות שונות והמוניות פחות מ”רוטב רוזה” או “אלפרדו”. ולכן העיקריות כללו קבב דגים בקארי תאילנדי ירוק.

הקבבים הגיעו על מצע עדשים (מוטיב חוזר ומבורך בתפריט) ועם טחינה (כנ”ל) והשאירו טעם חמוץ-לימון ביתי ומחמם בפה. מה גם שהמחונית לייט אישרה עם מבט נוגה של זכרונות דיי טריים מימיה כאדם נורמלי, סליחה, מימיה כאוכלת בשר – לקבבים היה מירקם בשרי לכל דבר עניין שלא מעט מסעדות נופלות בו כשהן הופכות את הקבב לקציצה, שזה כבר עולם אחר לגמרי וסוג של כישלון מרקמי בלי קשר לטעם.

הקארי התאילנדי היה סיפור אחר לגמרי, ומשום מה הזמנתי אותו למרות שאני לא מעריץ גדול של אותו תבלין. מחבת ניקל עמוקה ובה חצילים ורצועות מוסר בחלב קוקוס (והרבה עשבי תיבול) הונחה לראשונה ולידה אורז לבן ופשוט שנועד להתווסף עצמאית למנה. בעיה טכנית כואבת התגלתה עכשיו שלחתי יד אל האורז ומרפק היד השניה נגע למאית השניה בידית המחבת שהייתה חמה קצת יותר מהשמש. מילא, אפשר היה לפחות להניח אותה קצת רחוק יותר מהסועד. נו, מזל שלצד האורז התקבלה מנה עם המון רגש על החצילים והתיבול קרוב למושלם. ככה אמורה וצריכה להראות מנה תאילנדית, כשהמוסר סופג את הרוטב מצוין.

פרוסת עוגת חלבה מעולה קינחה אותנו יופי, וגם חיפתה על פרוסת עוגת אייריש קרים שהייתה יבשה ומרה כמו נציבה מהאו”ם (“טעם שנוי במחלוקת”, טען המלצר בחיוך). אם כן, בסופו של דבר בסלטה יש חדר אחורי ושמח עם תפריט לא ברור אבל זול (יחסית) ומנצח. יותר ממה שאפשר לומר על הנבחרת שלנו.

BACK TO LIST